ענווה – ההבנה העמוקה שאיננו מבינים שום דבר
אנחנו מתרגלים מתוך הידיעה שהתרגול הוא מסע ארוך.
איך נדע שהאסנות, הנשימה, המדיטציה והמנטרה מקדמים אותנו באמת?
לאן בעצם אנחנו מנסים להתקדם?
שיטות היוגה השונות מטהרות לאורך זמן את הלב וההכרה.
כולנו מתרגלים מתוך הידיעה שהתהליך ארוך ומורכב ומקדישים בהתמדה, איש איש כמיטב יכולתו, הבנתו וזמנו, מאמצים כאלה ואחרים בתרגול.
איך נדע שהתקדמנו כלל בתהליך הזה של הקדשה מן החיים לתהליך הטיהור של הגוף, החושים, הלב, ההכרה, האינטלקט וכ”ו?
האינדיקציה הראשונה במעלה שאכן תהליך הטיהור מצליח ושאכן התחילה התעוררות רוחנית היא הענווה.
ענווה היא האינדיקציה הראשונה לכך שאנחנו מתחילים להבין משהו.
ממה נובעת אותה הענווה? מעצם ההבנה שאנחנו לא מבינים שום דבר.
אנחנו מזהים שיש לנו קיום, אנחנו מזהים שיש כאן איזושהי התנסות, אבל אין לנו מושג מאיפה היא הגיעה, מה המקור שלה, מה מתפעל אותה או מי העניק לנו אותה.
הענווה הזאת מאפשרת לנו להכיל את חוויה של “התבטלות” והודאה עצמית בפני חוסר הידיעה. מתוך אותה הסכמה פנימית שאנחנו לא מבינים בדיוק את ההתנהלות של היחידה הפסיכו-פיזית הזו שהיא “אנחנו”, הגוף, ההכרה, החושים, הפראנה, הקארמה, האינטלקט והקשרים ביניהם, מתחדד החיפוש אחר דרך שתאפשר לנו לדעת משהו אודות המהות והמקור של החוויה וההתנסות הזאת.
זו הדרך והיא דרך ארוכה, ספרים רבים נכתבו עליה, שווה ללמוד אותם אבל כפי שסוואמי שיווננדה יגיד לנו : “גרם של תרגול שווה טונות של תאוריה.”
הצעידה הזאת היא צעידה של חיים שלמים וממשיכה לקרות לאורך הרבה פרקי חיים כדי שכל תהליכי הטיהור וההתעלות יוכלו להתחולל ובסופו של דבר בעזרתם תתפתח גם ידיעה של אותה עצמיות מוחלטת וקדושה המתוארת בכתבי היוגה העתיקים.
כשאנחנו מרגישים תקועים בתרגול, שואלים את עצמנו מה הטעם? מה יוצא לנו מזה? כמה עוד נצטרך לנשום ולהתמתח? כמה פעמים אפשר לחזור על אותה המנטרה? ננסה למקד את תשומת לבנו בתהליך המרגש בו האור של הנשמה באמת מתחיל לזרוח מעבר לשכבות חוסר הטוהר הרבות של מעטי הגוף, הפראנה, האינטלקט, הלב, ההכרה, השכל וכ”ו.
כשהאור של הנשמה מתחיל לזרוח יחד איתו זורחת גם הענווה.
