משיכה ודחייה – שני צדדים לאותו המטבע
אני יודע מה אני רוצה להשיג.
אני גם יודע ממה אני רוצה להימנע.
אני רק לא יודע מי זה ה”אני” הזה…
פילוסופיית היוגה מציעה שבבסיס החוויה האנושית ישנו חוסר יכולת בסיסי להבחין בין תודעה ובין חומר, בין גוף ונפש, נשמה וכלי הרכב באמצעותו היא חווה את החיים.
חוסר היכולת להבחין בא לידי ביטוי בחוויה הפנימית והמוחלטת של כל אחת ואחד כ”אני” –
אינדיבידואל בעל גוף, שם, גיל, מגדר, צבע עור, אופי, אישיות, זיכרונות, תוכניות ורגשות.
מהרגע שישנו “אני” – ישנם גם כל ה”אחרים” וכלפי כל האובייקטים ה”אחרים” בעולם האינדיבידואליות הזאת יוצרת משיכות ודחיות שהם ספציפיים לאותה ישות פרטית.
שני זוגות הניגודים או שני הכוחות שמפעילים אותנו הם המשיכה והדחייה.
המשיכה והדחייה מבוססים על תחושת האינדיבידואליות או הפרטיות וכל אלה מבוססים על האשליה של “אני”.
הפילוסופיה מקסימה אבל הנה, קמנו בבוקר, ומה עושים עם זה עכשיו?
התהליך היוגי הוא תהליך שבו אנחנו למעשה לומדים לחרוג מעבר למצב היחסי הזה, לחרוג מעבר לחוויה האינדיבידואלית או הפרטית, מעבר לחוויה היחסית שבה שולטות משיכה ודחייה.
אז אם בשורש ה”בעיה” קיים חוסר יכולת להבחין, אז זה בדיוק מה שננסה להתחיל ולעשות – להבחין.
ביום יום אנחנו נוטים לזהות אחד משני צדדים, או את המשיכה או את הדחייה.
אנחנו מזהים משהו שמסב לנו אושר ורוצים עוד ממנו – הגשמה מקצועית, רומנטיקה, חפצים, חוויות, טיולים, מפגשים ועוד ועוד ועוד.
אנחנו מזהים משהו שגורם או שעלול לגרום לנו כאב כמו חולי, עצב, פרידה, שיעבוד, חוסר ביטחון או חוסר אונים, ומנסים להימנע ממנו כמה שאפשר.
כשאנחנו שומעים את המילה “אגואיסט” אנחנו לרוב מדמיינים אדם מלא בחשיבות עצמית שמעמיד את עצמו לפני השאר ביהירות והתנשאות.
אבל כשאנחנו מלקים את עצמנו ובטוחים שהרסנו הכל, שאנחנו חברים, הורים או עובדים נוראיים ושהכל, הכל, הכל באשמתנו…
שוב, אנחנו רואים רק צד אחד של אותו המטבע ששם את עצמו במרכז העולם ומרוכז לחלוטין בתחושת האינדיבידואליות הפרטית שהיא “אני” ושכל ה”אחרים” סובבים סביבו.
ננסה לראות את המטבע האחד שהוא “אני” במקום את שני הצדדים שלו שהם “אני-רוצה” או “אני-לא רוצה”, “אני-מדהים” או “אני-נורא”.
ננסה לזהות את אותו “אני” שבבסיס שתי החוויות המוחלטות האלה שנתפשות במצב רגיל כמנוגדות לחלוטין אחת לשנייה.
ננסה לפתח בהירות ואבחנה, בענווה ובאהבה.
