השמש שבמעמקי החלל והאושר שבמעמקי הנשמה
כשהשמש זורחת ומשתקפת במראה, ברור לנו שהיא לא באמת שם אלא בחלל.
כשאנחנו משיגים דבר משמח, האם זה ברור לנו שהנועם לא באמת שם, שהוא בעצם במעמקי הנשמה?
השמש זורחת ומשתקפת במראה.
אם נסתכל במראה נוכל בטעות לחשוב שהשמש נמצאת בתוכה על אף שהיא אי שם בחלל, ומה שאנחנו רואים הוא רק השתקפות.
באותה המידה כשאנחנו משתוקקים לדבר שייתן לנו שמחה ונועם ומצליחים להשיג אותו, נדמה לנו שהנועם נמצא בדבר עצמו, אבל האובייקטים כולם רק משקפים את הנועם, בדיוק כפי שהמראה משקפת את השמש.
השמש מקרינה ממרומי השמים ומעמקי החלל, אך מאיפה מקרין הנועם?
לאן שלא נפנה נראה את הנועם משתקף אלינו בחזרה, כי אנחנו עצמנו מקור הנועם ומתוכנו הוא מקרין ומשתקף בכל המראות שסביבנו.
מערכות היחסים הנחשקות, הנכסים והשפע החומרי, החוויות המרגשות, המאכלים הטעימים, כל אלה מראות ועוד מראות שמשקפות אותנו ואת הנועם שאנחנו.
הרבה מאוד מן האובייקטים הללו נחוצים לנו.
קורת גג, מזון ובריאות, חברת אדם, פרנסה וחלומות. החיים ללא אלה קשים עד בלתי אפשריים.
דרכו של היוגי להסתכל על אותם אובייקטים חיצוניים היא בתור ברכה, מתנה וחסד שהוא מקבל מן העולם בכדי לסייע לו להתנהל בתוכו בדרכו לגילוי וההגשמה העצמיים. הוא מסתכל על האובייקטים והם משמשים לו בתור תזכורת לאותה מציאות מבורכת שממנה כל העולם מקבל את ההזנה שלו בכל יום, בכל עת ובכל שעה.
עבור היוגי זו לא מצווה או תכתיב, הוא מתרגל שוב ושוב את הזכות שלו להישאר ער לברכה ולחסד הזה שמופיע ונברא לנגד עינינו בכל רגע ורגע.
ננסה גם אנחנו, בפעם הבאה שנחווה רגע מתוק של נועם ושמחה, בעיצומו של ביס טעים, חיבוק אוהב או מחמאה מרגשת, להסתכל פנימה אל המקור של האושר שהוא שורש פנימיותנו והמהות הבסיסית ביותר שלנו, שמקרינה החוצה אל הטעים, אל האוהב ואל המרגש.
