אף אחד לא מת
שאלה: אום סוומיג’י. כיצד מתייחסת היוגה למותו של אדם קרוב? האם עלינו לשחרר ולתת לו לצעוד אל דרכו הרוחנית? האם תפילות מדי בוקר וערב, כתיבה, או שיחות שבלב עמו עלולות לפגוע בדרכו הרוחנית? אולי הנפרדות או השחרור הם אלה שהוא זקוק להם כעת, או שדווקא מחזקים את הרוח שבקרבו?
תשובה: בפרק השני של הבהגווד גיטה אומר לורד קרישנה לארג’ונה, שאפילו החכם מתאבל על מותו של אדם קרוב.
“Thou hast grieved for those that should not be grieved for, yet thou speakest words of wisdom. The wise grieve neither for the living nor for the dead.”
הנקודה היא זאת: אפילו החכם – החכם אינו חכם מבחינה אינטלקטואלית, חכם ממש – אפילו החכם מתאבל. זאת אומרת, שאדם קרוב אלינו נפטר, גם אם אנחנו יוגים מתקדמים, אנחנו עלולים לשקוע בצער עמוק ולהיכנס לתוך תהליך של אבל. זה תהליך שיש בו שלבים שצריך לעבור אותם, ואפילו יוגים עשויים לא להיות חופשיים מן הדבר הזה.
אין צורך לחשוב שזה לא בסדר, זה בסדר גמור. כשמישהו קרוב נפטר ואנחנו מצטערים צער עמוק, זה לא דבר אינטלקטואלי. גם אם קראנו המון ספרים, גם אם אנחנו מאמינים שיש חיים אחרי המוות, אנחנו עשויים להיכנס למצב של אבל, מצב של צער עמוק ולעבור את כל התהליך של האבל.
האם אנחנו מפריעים לאיש הנפטר על-ידי אבל? לא בהכרח. בתורת היוגה אנחנו אומרים שאף אחד לא מת. אנשים לא מתים באמת. הגוף הפיזי מתפרק, זה נכון, אבל האדם הפיזי ממשיך.
אנשים לא מתים, אלפי שנים אנחנו לומדים את הדבר הזה, אנשים אינם מתים, אנשים לא יכולים למות, אין לכם שום דרך למות. גם אם אתם רוצים למות, אתם לא יכולים למות, זאת הנקודה המרכזית – אי אפשר למות.
ובכל זאת, יש לי קשר, למשל, לסוומי שמבהו דבננדה. יש לי קשר לסוומי שמבהו דבננדה, יש לי קשר לשם שלו, יש לי קשר לצורה שלו. סוומי שמבהו דבננדה הוא נשמה, נשמה היא דבר שאין לו, לא שם, לא צורה, היא לא נתפסת ע”י האינטלקט. אותה נשמה ממשיכה, אבל הצורה והשם, אותו אדם שאני מכיר אותו בשם סוומי שמבהו דבננדה, כשהוא מסתלק מהעולם,יכול לגרום לי לצער עמוק מאוד, למרות שאני יודע שהוא לא מת, הוא לא יכול למות, אין שום דרך שבה הוא יכול באמת למות, לא ניתן.
אז אדם מתאבל, אדם מצטער. מצד שאני אנחנו לומדים שניתן לעזור לאיש הנפטר, אפשר לעזור לו ולהקל על המסע שלו, שזה מסע של מעבר ממצב אחד למצב אחר, ופה חזרה על מנטרות, תפילות ודברים מהסוג הזה יכולים לעזור.
ברוב המסורות הגדולות של העולם יש דרכים, יש שיטות, שבאמצעותם אדם יכול לעזור לאיש או לאישה שנפטרו, אבל גם אם אנחנו יודעים בוודאות גדולה שאין מוות, עדין אנחנו נתאבל, עדין יהיה צער עמוק.
קחו לדוגמה את ארג’ונה, הלוחם הגדול שמוזכר בבגהווד גיטה, עוד לפני שהמלחמה הגדולה התחילה הוא כבר התאבל, למעשה, הוא התמוטט באמצע שדה הקרב, הייתה לו התמוטטות עצבים. הוא לא היה בטוח מה עליו לעשות, הוא התאבל על אנשים שעדיין לא נפטרו, שעוד לא נהרגו, אבל הוא ידע שהם הולכים להיהרג, אבל הם עוד לא נהרגו.
הוא היה יוגי גדול מאוד, הוא ידע את האמת לגבי החיים והמוות, ובכל זאת הוא התאבל. לורד קרישנה אומר לו, אתה מדבר כמו חכם, אבל אתה מתנהג כמו מה? כמו טיפש! מדוע? מי שבאמת חכם לא מתאבל על החיים ולא מתאבל על המתים. ארג’ונה התאבל על החיים, אף אחד מהאנשים שהוא התאבל עליהם לא מת, ואילו הוא כבר התאבל עליהם.
אחר-כך, בסוף המלחמה, כמעט כולם מתו, הוא שוב התאבל. לורד קרישנה אמר לו, החכם לא מתאבל לא על החיים ולא על המתים, מדוע? כי הוא יודע שהאדם האמיתי, הנשמה, היא נצחית, אין מוות, לא משנה מה אנחנו חושבים, אין מוות. ובכל זאת, אפילו אישיות גדולה כמו ארג’ונה, התאבלה. לורד קרישנה חיבב אותו מאוד. כשהוא דיבר אליו הוא חייך. הוא אמר לו, אתה מדבר בחוכמה, אבל דע לך שהחכם לא מתאבל לא על החיים ולא על המתים, הו, ארג’ונה.
אני לא חושב שזה שיוגי מתאבל מצביע על איזשהו פגם באותו היוגי. זה דבר טבעי, זה יכול לקרות, בדרך כלל זה יקרה. בסופו של דבר, יוגים וגם לא יוגים מתגברים על כך, אי אפשר להתאבל לנצח, וממשיכים הלאה. יום אחד כל אחד מאיתנו יעזוב את העולם הזה ואז אנחנו נדע, האם היוגים צדקו או לא צדקו.
שאלת המשך: על מה בכל זאת הוא הצטער? על זה שהם אמורים לחזור אחר-כך בגלגול? להמשיך תיקונים? בכל זאת הייתה שם מידה של צער.
תשובת המשך: ארג’ונה חזה שכל האנשים שיקרים לליבו ימותו. הוא התמוטט באמצע שדה הקרב, הוא היה מלא, מלא, מלא בצער, למרות שאף אחד לא מת עדיין. בסוף המלחמה, הדברים שהוא חשש מהם אכן קרו, כל האנשים שהיו יקרים לו, רובם מתו, הוא היה שרוי בצער עמוק מאוד.
לורד קרישנה אמר לו כבר בהתחלה, שהמילים שאתה אומר הן של אדם חכם, אבל מעשיך אינם מעשים של אדם חכם. מדוע? איש חכם לא מתאבל לא על החיים ולא על המתים. מדוע? החשש זה לא בגלל שהם עומדים להתגלגל, עד שאדם לא מגיע להגשמה עצמית האדם ימשיך להתגלגל. החשש הוא לא על זה, אלא, ההיעלמות של אותו אחד שאנחנו מכירים אותו בשם מסוים, בצורה מסוימת, באישיות מסוימת, זה הולך להיעלם וזה גורם לנו צער רב מאוד. זאת חוויית אובדן, אנחנו חווים חוויית אובדן עמוקה, זה לא הולך לחזור, אותו אדם שהכרת, אותו אחד, לא יחזור, אבל האדם האמיתי כן יחזור.
כלומר, אדם יכול לזכור שבגלגול הקודם הוא היה אדם מסוים, אבל בגלגול הזה הוא אדם אחר. גם אם הוא זוכר את זה, זה לא כל-כך עוזר לאדם המתאבל. אנחנו צריכים לעבור את התהליך של האבל ולהמשיך הלאה. זה מה שלורד קרישנה אמר לארג’ונה. הוא אמר בגלל שארג’ונה שקע לצער עמוק מאוד, ולא בגלל שהוא חשש שהם ימשיכו להתגלגל וכיוצא בזה, זאת לא הייתה הבעיה שלו, הבעיה שלו הייתה חוויה עמוקה של אובדן, האנשים הכי יקרים לו עומדים להיעלם מהעולם הזה, זה ציער אותו מאוד.
זה קורה גם לנו. אנשים יקרים לנו מאוד נפטרים וזה מצער אותנו צער עמוק, וקשה לנו להשתחרר מהצער הזה. אבל רוב האנשים משתחררים ומתגברים. בסופו של דבר אנחנו נדע במוקדם או במאוחר שלא מתים. אף אחד לא מת.
מתוך ערב שאלות ותשובות עם סוומי סוורופננדה שהתקיים במרכז שיבננדה באילת בחודש נובמבר 2019
33:20
