דרך הסיפורים, המאסטרים הגדולים מעבירים לנו אמיתות רוחניות שבדרך כלל קשה לנו לקבל,או לעכל באופן ישיר.
הסיפור בעזרת הנימה האישית שבו הופך את האמת, ממשהו שהוא גדול מהחיים לעצם החיים עצמם.. כך אנו יכולים לזהות בתוך החיים שלנו את אותו הסיפור או לפחות גרסה דומה לו.
היוגי בעל שער הזהב
לפני שנים רבות חי לו יוגי גדול בעמק קסום למרגלות ההימליה. קראו לו סוומי סוורנקשה. את בקתתת הקש הצנועה שלו הוא הקים על שפת נהר הבהגירטי המקודש, ושם הוא חי חיי פרישות שלווים ושמחים, חיים של הגות ומדיטציה עילאית.
יום אחד עלתה וצצה מחשבה בהכרתו של היוגי, מחשבה שהגיע הרגע המתאים לעזוב את הרי ההימליהה הנישאים ולרדת למסע נדודים בין הכפרים שבמישורים. סוורנקשה החליט ועשה וכשהוא החל להלך בשבילי הכפרים, האנשים הוכו פעם אחר פעם בתדהמה מההילה הרוחנית העצומה שלו. ההופעה שלו, המילים שלו ותנועותיו המלכותיות הקסימו את כולם. שערו הגולש, זקנו הארוך רתקו את מבטיהם של הנשים והגברים כאחד בצבע הזהב העמוק שלהם.
יום אחד לאורך מסע נדודיו, אשה כפרית נגשה אליו בצעדים מהוססים כשדמעות עולות ומציפות אתת עיניה העצובות. היא סיפרה בקול שבור ליוגי כיצד היא שיקלה שישה מילדיה בזה אחר זה, ועתה בנה הצעיר אותו היא החזיקה בידיה נמצא על ערש דווי כשהוא קודח מחום. היא נפלה לרגלי הקדוש והתחננה לפניו שיציל את בנה הקטן. היא בכתה ובכתה ולבסוף התמוטטה מעולפת.
ליבו של סורנקשה יצא אל האישה הכפרית ואל ילדה הקטן וחסר האונים. הוא השיב את רוחה ופנה אליה במילים מתוקות. הו אישה גיבורה, הו אימא נערצת, שמעי נא בקולי והסירי יגון מלבך. אנא קחי נא שערה זו מזקני. שמרי עליה היטב, היא תגן עלייך ועל משפחתך, היא תציל את הילד הזה מכל רע.
האישה לא ידעה את רוחה מרוב שמחה למשמע מילות הנחמה של היוגי, היא לקחה את השערה ורצהה חזרה לביתה כשהילד חבוק בזרועותיה.
בחסד האל הילד אכן נרפא והשמועה אודות השערה המופלאה מזקנו המוזהב של היוגי עשתה להה כנפיים והתפשטה כאש בשדה קוצים.
מיום ליום מספר האנשים שבאו לבקר את היוגי הלך והאמיר. אלפי נשים צבאו אחריו וביקשו שיברך אתת ילדיהן. בכל מקרה שנראה מוצדק, סוורנקשה תלש שערה אחת מזקנו והעניק אותה ביחד עם ברכה לרפואה שלמה לאם המאושרת.
הביקוש לשערות הזהב המשיך לגדול בקצב מסחרר, קצב שאפילו יוגי עצום כסוורנקשה לא יכל לעמודד בו.
בסופו של דבר ההמון המשולהב לא יכל עוד לרסן את עצמו. אנשים התנפלו על סוורנקשה וללא הבחנהה תלשו את כל שיערות גופו בזו אחר זו מעליו מבלי לשים ליבותיהם לזעקות השבר של היוגי שנפל לבסוף חבול וממוטט על הארץ.
ועתה למוסר ההשכל …
התשוקה לשם ותהילה שוכנת בלב כולם, אפילו היוגים הגדולים מתקשים לוותר עליה. אפילו בלבו שלל הסגפן הגדול ביותר שוכנת התשוקה לפרסום.
אולם התשוקה הזו היא היא אחד ממקורות סבלו וסיבות נפילתו האדם. הגדולה של האדם אינה נמדדתת בעד כמה העיתונות, הטלוויזיה והרשתות החברתיות “מריצים” אותו מעלה מעלה בסולם החשיפה והפרסום. למרבה הפלא של כולם רמת הפרסום אינה גם מדד לעושר או אושר. גדולתו של האדם נמדדת בטוהר הכרתו ומידותיו, בטוב ליבו ושוויון נפשו בזמן של תהילה וזמן של קלון.
היוגי הנודד והנשים הצוחקות
יוגי נודד חסר כל הלך לו למסע עליה לרגל לאורך נהר הגנגה. לאחר מסע של מספר שעות הוא החליטט לפרוש למנוחה מתחת לאחד העצים שעל אם הדרך. כשהוא מניח לגופו לשכב על האדמה החשופה, היוגי ערם תלולית של חול מתחת לראשו, עצם את עיניו ושקע לתוך הרפיה עמוקה.
נשים מהכפר הסמוך שיצאו לשאוב מים בגנגה, הלכו להן בשביל היורד אל הנהר ודיברו וצחקקו זו עם זו.. כשהן חלפו על פניו של היוגי המנומנם, אחת מהן העירה בפני חברותיה – “ראו את היוגי הזה, על הכל הוא ויתר אבל על מהנוחות של כרית מתחת לראשו, אין הוא מסוגל להשתחרר”, הנשים האחרות הנהנו וכל אחת מהן הוסיפה עוד הערה או שתיים משלה תוך כדי שהן ממשיכות בדרכן.
היוגי שהמילים נפלו על אוזניו, החל לחשוב בלבו שאולי הצדק עם הנשים הכפריות, ובעצם מה היה הואא אותו דחף שגרם לו לערום את כרית העפר מתחת לראשו. מבלי שאבד אף רגע, היוגי בהינף יד פיזר את האדמה לצדדים והניח את ראשו על האדמה השטוחה.
כשהן חוזרות מן הנהר והכדים המלאים מים על ראשן, חלפו שוב הנשים על פני היוגי. שוב פנתה אחתת הנשים אל חברותיה ואמרה, “ראו את היוגי הזה, שלוות נפש הוא מאמין שהוא השיג, אבל כמה מילים של נשים בורות שכמונו מזעזעות אותו ממנוחתו.” יתר הנשים הוסיפו הערות כל אחת משלה תוך שקולותיהן נחלשים בעודן מתרחקות מהמקום.
היוגי חשב בלבו “מה שלא אעשה לעולם אנשים ימצאו תעסוקה בלהגיד משהו על כך…..”, הוא לקח אתת מקלו והמשיך לבדו במסע.
מה נוכל ללמוד משני היוגים הללו ?
כולנו נמצאים במסע בפרק החיים הזה, לרוב אנחנו מוצאים את עצמו מכוונים את צעדנו במסע על מנתת לרצות אחרים או על מנת שכולם יראו אותי ואת מה שאני עושה. סוומי שיבננדה ידע כמו שאומרים באנגלית only too well, שהתוצאה של מסע כזה היא כשלון ואכזבה.
היו באמת טובים, עשו באמת טוב, שרתו, אהבו, תנו, טהרו, למדו לעשות מדיטציה ולהתבונן פנימה ותגלו את הדרך האמיתית לחופש ואושר. זהו המסר של סוואמי שיבננדה.