אדם אחד נפטר מן העולם ועלה השמימה. שם בשמים – למרות כל הסיפורים על מדריכים או יקירים הבאים לקבל את פניך – אף אחד לא בא להקביל את פניו ולברכו לשלום. קצת אבוד הוא החל לשוטט במישורים העליונים, עד שפגש בשלט גדול ועליו כתוב: "גיהינום".
וואו, חשב האיש לעצמו, סוף סוף אוכל לראות באמת מה קורה בגיהינום. אחרי הכל, שמעתי כל כך הרבה סיפורים על המקום הזה בעודי בחיים. האיש הציץ פנימה, אך לא ראה איש. הוא נכנס לאט לאט, נזהר בכל צעד שלא תפתח האדמה תחתיו, והוא ייפול לתוך תהום של אש יוקדת.
אחרי מספר רגעים החל האיש להרגיש יותר בנוח והעז להסתכל סביבו. הוא התפלא לראות שולחן ארוך שמשני צדיו כיסאות והוא עמוס בכל טוב. כל המאכלים הטעימים ביותר, הנחשקים ביותר, היו ערוכים עליו בטוב טעם, והריחות….איזה ריחות!
לפתע צלצל פעמון, והאיש החל לשמוע המולת אנשים המתקרבים לאולם בו הוא עמד. מבלי לחשוב פעמיים התחבא מאחורי וילון גדול, מצפה לראות מה יילד הרגע הבא. כשהוא מציץ מאחורי הווילון ראה הגיבור שלנו את אנשי הגיהינום מגיעים לסעודת הצהריים שלהם. הם התיישבו משני עברי השולחן, חזרו על ברכת המזון של הגיהינום והתכוננו לסעודה.
כעת שם לב האיש לתופעה מוזרה: לידיים של אנשי הגיהינום היו צמודים מזלג ענקי וכף ענקית, באופן כזה שהם לא אפשרו להם לכופף את המרפק, כך שידיהם נשארו פשוטות לפנים. במצב הפתטי הזה ניסו האנשים המורעבים להעמיס את המזון אל תוך הכף והמזלג, ואז בדרכים לא דרכים להעיף את האוכל אל על ולנסות לקלוע אל תוך פיותיהם. האוכל עף לכל עבר כשהוא נוחת על ראשם, פניהם, בגדיהם או נמרח על הרצפה והקירות תוך שהם צועקים ומקללים מרעב, תסכול וכעס.
המחזה הסוריאליסטי ומעורר הרחמים הזה נמשך עוד כרבע שעה עד ששוב נשמע קול הפעמון. וכך, שהם מדוכאים ומיואשים ובעיקר רעבים, חזרו האנשים להמשך יום עמוס בגיהינום כשבטנם ריקה ומקרקרת וליבם מלא מרמור.
בתום המחזה החליט האיש שהגיע הזמן להמשיך בסיור. הוא יצא משערי הגיהינום והמשיך ללכת. לפתע התפלא לראות שלט נוסף עליו התנוסס הכיתוב: "גן עדן". וואו, אז פה זה גן עדן, חשב האיש בליבו. זה כבר ממש סיור אתרים שווה. הוא נכנס לגן עדן, מחפש לראות אנשים עם כנפיים ועוד כל מני פלאות שעליהם שמע כשהיה בחיים.
למרבה הפלא, המקום הזכיר לו מאוד מקום מוכר! מעניין, חשב בליבו, המקום הזה נראה בדיוק כמו הגיהינום! אותו שולחן, אותם כיסאות, אפילו אותו אוכל ואותם ריחות! אין פה שום שדרוגים… כלום! לפתע נשמע צליל הפעמון המוכר ומיד אחריו החל האיש לשמוע צעדי אנשים מתקרבים. הוא שוב התחבא מאחורי הווילון, וכעת הציץ לראות כיצד מתנהלת ארוחת הצהריים בגן עדן.
אני לא מאמין! אני פשוט לא מאמין, נשך האיש את שפתיו. לאנשים שצעדו פנימה אל תוך האולם הוצמדו מזלג ענק מזה וכף ענקית מזה בדיוק כמו לאנשי הגיהינום. מה זה צריך להיות?! תהה בינו לבינו, זה גן עדן זה?
האנשים הרעבים חזרו על ברכת המזון של גן עדן ונערכו לסעודה. נענים לאתגר העמיסו את המזון אל תוך הכפות והמזלגות הארוכים שהגבילו את יכולת התנועה של ידיהם, אולם לנגד עיניו המשתאות של גיבורנו הם החלו להאכילי האחד את השכן שממולו. וכך, כאשר צלצל הפעמון בשנית, הם פנו להמשך יום מופלא בגן עדן כשהם שבעים וטובי לב.
זהו אחד הסיפורים הראשונים ששמעתי במפגשי המדיטציה בקורס מורי היוגה שלי, והוא הרשים אותי מאוד – באמת הפשוטה והישירה שהעביר. גן עדן וגיהינום אינם עשויים מחומרים שונים. למעשה, הם עשויים מאותם חומרים בדיוק. את חווית המוגבלות חוו גם אנשי הגיהינום וגם אנשי גן עדן, אולם הדרך בה הם התייחסו למוגבלות הזו והדרך בה הרשו לעצמם לקבל ולתת בתוך השיעור הזה יוצרת את כל ההבדל.
מעצם היותנו יצורים נפרדים (או לפחות במצב המודעות הנוכחי אנו חווים עצמנו כך), כולנו מוגבלים. מעצם היותנו בעלי מבנה גוף ואישיות מסוימים, אנו חסרים איכויות אחרות.
האם ננסה להגן רק על האינטרסים שלנו או נרשה לעצמו להעניק משלנו לאחר ולתת לו את המקום להעניק לנו? האם נפחד להזין את האחר ולהיות מסוגלים להיות מוזנים על ידו? זה מה שיקבע האם נחיה כאן בגן עדן או גיהינום.
עברו שנים, הפכתי להיות איש צוות במרכז שיבננדה ליוגה בתל אביב. באחד מהריטריטים של היוגה שערך המרכז קיימנו כנס "אחדות בשונות" בו הזמנו מנהיגים רוחניים ממסורות שונות – רב יהודי, כומר נוצרי ואימאם סופי – לחבור אתנו יחדיו למפגש מזין של לימוד משותף והפרייה הדדית.
למרבה הפתעתי, סיפר הרב את הסיפור אותו סיפרתי זה עתה כסיפור עם יהודי כשר למהדרין. אבל רגע, זה סיפור יוגי! זה הסיפור שלנו עלתה בי מחשבה ראשונה, ומיד אחריה הבנתי עד כמה זה נחמד שאנחנו יכולים "להאכיל" אחד את השני. הלוא האמת מאחורי הסיפור אינה יהודית, אינה יוגית, אינה בודהיסטית וגם לא נוצרית (דרך אגב, כמה שנים מאוחר יותר ראיתי את הסיפור באינטרנט תחת חסות נוצרית).
זוהי אמת רוחנית מהותית, אמת שמהרובד שלה שואבות כל המסורות הרוחניות השונות את עוצמתן.
תאים שונים בגוף יוצרים רקמות, רקמות שונות יוצרות איברים, איברים שונים יוצרים מערכות ומערכות שונות יוצרות אורגניזם. כאשר כולם משרתים את כולם, כולם זוכים לחיות בגן עדן.
כבני אדם בעלי מודעות עצמית הוענק לנו חופש בחירה, חופש שלא ניתן לתאים ולא לרקמות וגם לא למערכות ואפילו לא לאורגניזם. עבורי המפגש עם המסורת הרוחנית של היוגה חשף לראשונה בחיי את החופש לבחור לשרת!