כיצד הופכים “כלום” ל – “עולם ומלואו”
כמה פעמים יוצא לנו לשבת ולהרגיש שלא קורה עכשיו כלום.
כמה טריליונים של תאי גוף צריכים לפעול בסנכרון מופלא ובדיוק בלתי נתפש, כדי שנוכל לחוות את ה”כלום” הזה?
בואו ננסה להביט יחדיו מאחורי המסך של המובן מאליו.
אנחנו מעבירים חלק גדול מהחיים מאחורי מסך. אפשר לקרוא לו “מסך המובן מאליו”.
נניח ואדם יושב ומרגיש שסביבו לא קורה “כלום”.
כדי שלא יקרה “כלום”, קיימים בתוך הגוף כל-כך הרבה טריליונים של תאים (בגוף אדם נורמלי ישנם כשבעים טריליון כאלה!), שצריכים לפעול בסנכרון מופלא ובתזמון שיש לו דיוק בלתי יאמן, בלתי נתפש. בתוך כל אחד משבעים טריליון התאים הללו מתרחשות כל-כך הרבה פעולות ביו-כימיות, ריאקציות מולקולריות במספרים בלתי נתפשים. כל זה מתרחש כדי שנוכל לשבת וכדי ש – “שום דבר לא יקרה”.
שאלתם את עצמכם מה היה קורה אילו אחת מהריאקציות הכימיות הללו הייתה מפסיקה לפעול? אם אחד מאלפי התפקודים של גוף האדם היה חדל מלהתנהל כראוי?
כדי שמשהו יהפוך למובן מאליו הוא, כמובן, חייב קודם כל פשוט להיות מובן, ואז מובן עד מאוד, ואז מובן עד כדי כך שהוא הופך למובן מאליו. משמעות הדבר היא שהאינפורמציה הזאת בקשר לפלא התפקודי של גוף האדם איננה מפתיעה, לא חדשה ולא מחדשת. האינפורמציה הזאת ברורה כשמש וידועה לכל אדם, אך העניין הוא שקשה לנו מאוד להשאיר אותה במודעות שלנו לאורך זמן.
כשהתמונה הגדולה נשכחת מהמודעות שלנו, ואנחנו נשאבים לנקודת המבט הצרה והיחסית של היום-יום, קורה הרבה פעמים שאנחנו מזלזלים בהתרחשות הגדולה, משתמשים בה שלא לטובה ולפעמים אפילו פועלים נגדה. לדוגמה, כשאנחנו לא במודעות של הפלא הגדול הזה, הנקרא “הגוף האנושי”, שזכינו בו כדי לעלות ולהתעלות, אנחנו לוקחים את הגוף הזה כ – “הגוף שלי,” ואז “אני עושה איתו מה שבא לי,” כי “זה הגוף שלי”.
אבל כאשר אנחנו מתחילים להתבונן עמוק פנימה ולהבין עד כמה הדבר הזה הוא לא שלי, עד כמה הפלא הזה ניתן לי, ועד כמה אני חייב להודות למי שנתן לי אותו ולהלל אותו, אז אנחנו מתחילים לפתח ענווה. מתוך הענווה הזאת אנחנו גם נרצה להיות שותפים למפעל הגדול הזה, להיות שותפים בתמיכה בו ובשגשוג שלו שהולך וגדל.
לא נדרשת כאן שום טכניקה מתוחכמת או ידע חדש ומהפכני, להיפך!
ננסה לחזור להתחלה…
נניח ואדם יושב ומרגיש שסביבו לא קורה “כלום”.
הוא לוקח נשימה עמוקה, עוצם את עיניו לכמה רגעים ומתבונן במסך המובן מאליו.
הכל מתקיים בסנכרון מופלא ובתזמון שיש לו דיוק בלתי נתפש.
הוא כבר יודע את כל זה, אבל בכל זאת הוא לוקח רגע קצר ומחזיר את המובן מאליו אל המודעות.
הוא מקרב לרגע את כפות ידיו מול הלב, אומר תודה פשוטה, פוקח את עיניו, ומתבונן ימינה ושמאלה. חפצים, צמחים, חשמל, קירות, מכוניות, עצים, חיות, מזונות, צבעים, צורות…כל- כך הרבה קורה סביבו!
תרגול פשוט שביכולתו להפוך רגעים של “כלום” ו – “שום דבר” לעולם ומלואו.