חיי האדם בראי היוגה חלק ב’

סדרת מאמרים של סוומי שיבננדה שנכתבו בשלהי שנות הארבעים של המאה ה-20.

נפילת האדם

האדם הוא מצבור תשוקות, השתוקקויות, רגשות, חשקים ומחשבות. הוא מפעל של תשוקה, רצון ופעולה. אם אש התשוקה נכבית הוא נכחד. הוא חושב ואז פועל. חשיבה היא הפעולה האמיתית. הוא פועל להשגת יעדי תשוקותיו. אולי הוא יושב בעיניים עצומות אבל הוא לא חסר פעילות. ייתכן שהכרתו עובדת ומתכננת.

היכן שיש תשוקה, היכן שיש פעולה, שם ישנו חוסר שלמות. תשוקה היא תוצאה של חוסר שלמות וסופיות.

האדם סופי ואינו מושלם. הוא מלא מוגבלויות. הוא תלוי בחפצים לשם אושרו והישרדותו. הוא תמיד משמר את קשריו עם החפצים שמחוץ לו. הוא מתנדנד ונדחף על ידי תשוקותיו. הוא נהפך לעבד של תשוקות ועצמים.

התשוקות שולטות באדם והוא מפנה את פניו מאלוהים. הוא שכח את טבעו המהותי, האלוהי. הוא חושב שהוא פרט נפרד. הוא מבדיל את עצמו מהמוחלט בגלל הבוּרות והאנוכיות. לכן הוא מרגיש אומלל. הוא שכח את טבעו המקורי, האלוהי והנצחי.

אם אדם הורג את האנוכיות ואת התחושות הנפרדות שלו, אם הוא מכחיד את תשוקותיו, אם הוא מזהה את עצמו עם האין סופי, כל המגבלות, הפגמים  והאומללויות יסתיימו. הוא ישיג אלמותיות ונועם נצחי.

האדם ישות של רבדים רבים

האדם הוא חיה חברתית לחלוטין. הוא ישות ביולוגית וככזה מאופיין בוודאות באמצעות תכונות פיזיות, כמו מחזור הדם,  עיכול, נשימה, הפרשה וכד’. הוא גם מאופיין בוודאות באמצעות תכונות פסיכולוגיות כמו חשיבה, תפישה, זיכרון, דמיון וכד’. הוא רואה, חושב, טועם, מריח ומרגיש. בראייה פילוסופית הוא דמות האלוהים. לאו דווקא, למעשה הוא אלוהים עצמו. הוא איבד את תהילתו האלוהית כשטעם מעץ הדעת האסור. הוא יכול לשחזר את אלוהיותו האבודה באמצעות משמעת מנטלית ותרגול ריכוז.

האדם הוא ישות בעלת רבדים רבים ומַעֲטִים שונים המכסים את עצמיותו האמיתית. הוא יכול להזדהות עם גופו הפיזי הגס ולדאוג לצרכיו כפי שעושה חיה. לחלופין, הוא יכול להזדהות עם משמעות המודעת לעצמה, או שהוא יכול לחוש אחד עם העצמי האמיתי שהוא העד הנצחי של שניהם. המטרות החיוניות של האדם, למרות ערכן בפני עצמן, אינן יכולות לשלוט ביישות הרוחנית לטווח ארוך ללא הפרעות קשות באישיות האדם. באדם המודרני בולט במיוחד האינטלקט המודע לעצמו בעל מגבלותיו הטבעיות. התוצאה היא ספקנות התאבדותית.

האדם הוא שילוב של שלושה מרכיבים: המרכיב האנושי, יצר בסיסי אַלִים והזווית האלוהית. הוא ניחן בתבונה סופית, גוף מתכלה, ידע מועט וכוח דל. דבר זה הופך אותו לאדם באופן מובהק. תשוקה, כעס, שנאה קשורים לטבעו האלים.

השתקפותה של האינטליגנציה הקוסמית נמצאת בבסיס האינטלקט שלו. כך היא השתקפות האלוהים. כשהאינסטינקט הָאַלִים מת, כשבוּרותו נקרעה לגזרים, כשהוא יכול לספוג עלבון ופגיעה, הוא מתאחד עם האלוהי.

האדם הוא הביטוי הגבוה ביותר של החיים על פני האדמה. הוא דמות האלוהים.

הוא אלומת האור של אלוהים. אלוהים עשה את האדם בצלמו ובדמותו. במהותו מאוחד האדם עם האל. הוא חושב, מרגיש ויודע. הוא יכול להשיג את הידע הגבוה ביותר של העצמי. לכן, אף על פי שאכילה, שינה, פחד ויחסי מין הם נפוצים, הוא נעלה מהיצורים האחרים.