הטעם החמוץ
הטעם החמוץ נקרא בסנסקריט “אמלה” Amla-והוא מורכב מהיסודות אש ואדמה. יסוד האש מגביר את כוחה של ה”אגני” והאדמה מוסיפה קרקוע. הטעם החמוץ מחמם, מגביר את הפרשת הרוק ומיצי העיכול ומעורר תיאבון. לכן נמצא את הירקות המוחמצים והמותססים כמתאבנים לפני הארוחה. החמוץ מאזן ואטה ופחות מתאים לפיטה. החמוץ מגביר את החום שממילא דומיננטי בטיפוסי פיטה, ולכן במיוחד בקיץ עליהם להמעיט בו. לנשים מומלץ לצרוך פחות מהטעם החמוץ בזמן ביוץ, ימים בהם הפיטה בגוף מוגברת. טיפוסי קאפה יכולים ליהנות מהטעם החמוץ בכמות קטנה.
מבחינה רגשית החמוץ ממריץ ותורם לבהירות מחשבתית. עודף ממנו מעורר קנאה, חוסר סבלנות וביקורתיות.
יתרונות: מעורר תיאבון, מפיג גזים, מחדד את החושים, מגביר הפרשת אנזימי עיכול, מניע את פעולת הכבד והפרשת מיצי המרה, מחזק את הלב ומקרקע.
צריכה עודפת מהטעם החמוץ: רגישות בשיניים, באוזניים ובעיניים, גירוד, צמא, יובש בריריות בגוף, צרבת, שלשול, אי נוחות במערכת העיכול, בעיות ברקמת הדם.
דוגמאות למאכלים בעלי הטעם החמוץ:
פרי הדר, עגבניות, חומץ, מזונות מותססים, לחם מחמצת, יוגורט, תמרהינדי.
חמוצים היוצאים מן הכלל הם: רימון, היביסקוס וצמח המרפא אמלקי – Amalaki(שמו רומז על חמיצותו). כל אלו הינם חמוצים שאינם מגבירים חום ופיטה.
מאת טלי מסריק מטפלת באיורוודה
